<h1>נמוקי יוסף — שבת</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] מתניתין. לחצי שיעור. לחלק שלא יצטרף עמו חצי האחר. זה לשון התוספות ורבנן סברי וכו', פרש"י ז"ל דהא דנקט אות אחת שחרית ואות אחת ערבית, משום דכיון דהוה ליה שהות בינתיים כדי לידע הו"ל כשתי העלמות. וקשה דאמרינן לעיל [ק"ד ע"ב] כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי [חייב], והתם הוה שהות כדי לידע, ונראה דמתניתין מיירי שנודע לו בינתיים. ואות אחת שחרית ואות אחת ערבית לרבותא נקטיה, אע"פ שיש עם הידיעה הפסק ושהות בינתיים כל כך, סבר ר"ג דלא הויא ידיעה. וטעמא דר"ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו, ידיעת חטא דמייתי עלה קרבן שמה ידיעה, ידיעה דחצי שיעור לא שמה ידיעה.
<h2>דף יג:</h2>
[שבת י"א ע"א] לא יעמוד אדם וכו'. ויושיט פיו וראשו לרשות האחר לאחוז כלי לשתות. גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מחייב חטאת. בכרמלית. כגון בקעה, מדרבנן הוא [להכניס] ולהוציא לה. מהו לעמוד ברשות הרבים או ברשות היחיד, ויושיט ראשו לכרמלית וישתה. היא היא. כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה. דאע"ג דסבר אביי דלא גזרינן גזירה לגזירה פ"ק דיום טוב [ג' ע"א], הכא בהוצאה כיון שהיא קלה בעיני כל אדם, שברשות היחיד מותר לפנות חפצים מזוית לזוית, סבירא ליה לאביי דמחמרינן בה וגזרינן בה גזירה לגזירה. היא גופא גזירה. אפילו יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או לרשות הרבים, גזירא בעלמא דרבנן היא. ואנן ניקום וניגזור. הושטת ראשו אטו הוצאת כלי. והלכתא כרבא. ומי שהושיט ראשו מאחד מן הרשויות לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם שותה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת. וכן בהושיט ראשו ורובו למקום שהוא שותה, מוקי לה רב יוסף פרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א] בחפצים הצריכים לו, כלומר שאותו החפץ ששותה בו צריך אליו, ומתוך כך יבא למושכו מרשות היחיד לרשות הרבים או איפכא. הילכך אסור אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואפילו רבנן דפליגי אדרבי מאיר התם, מודים בהא. אבל בחפצים שאין צריכים לו מושיט ראשו מרשות היחיד לרשות הרבים או איפכא וישתה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. וא"ת ואמאי שרי, כיון דגופו ברשות אחר, הרי לוקח המים מרשות הרבים ומביאן לתוך בטנו שהוא ברשות היחיד או איפכא. דכה"ג אמרינן התם פרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א] השתין ורק חייב חטאת. וי"ל דמיד שבולע המים חשיבי כמונחים אע"פ שעדיין לא באו לתוך מעיו, דמתבטלי אגב גופו, ויש כאן עקירה והנחה בחד רשותא, דבית הבליעה במקום שהוא שותה קאי. והכי מוכח בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"ב], גבי אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וכו', דכל שהוא בבית הבליעה חשוב כמונח. אבל אפשר דהנחה בפיו לא חשיבא הנחה, ומשום הכי מיבעיא לן התם פרק בתרא דעירובין, פי אמה ברשות היחיד מהו. ועוד דהתם שאני שלאחר שעקר השתן אינו נח בפי האמה. ויש לחוש ברק. כן העלו בתוספות. עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך. וקיימא לן דשבת לא זמן תפילין הוא. לפי דכתיב והיו לאות, ושבת הוא עצמו אות.
<h2>דף טז.</h2>
[שבת ס"ז ע"ב] היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות, ועשאן כ"פ בכמה שבתות. חייב על כל אב מלאכה. חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות. כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרינן הכי, דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אא"כ עסק וישב לפני חכמים וילמדוהו בהלכות שבת. ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר אכל שבת, דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכות, ושגגות טובא הוו לשבת אחת. וגמרא [ע' ע"א] יליף, פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת, ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות, דאיכא שגגות טובא. ופיטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות, דחדא שגגה היא. ואב מלאכה דנקט, לאו למעוטי תולדות, דה"ה לתולדות, ובלבד שיהיו התולדות דשני אבות. אלא למעוטי היכא דעביד שתי תולדות של אב אחד, או אב ותולדה דידיה, שאינו חייב אלא חטאת אחת, דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאת בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה לזה, כגון זרע וקצר. או בחילוק שבתות, כמו לענין שגגת שבת, דאע"פ שלא נודע לו שחטא, שאינו זכור שעשה בו מלאכה. כיון ששגגה ראשונה משום שבת הוה והרי נודע כדאמרן משום דימים שבינתיים הווין ידיעה לחלק. והכי איתא במסכת כריתות בפרק אמרו לו [ט"ז ע"א], שהרי נודע לו כל ענין חטאו עד שאילו היה יודע מתחילתו מה שהוא יודע עכשיו לא היה עושהו. וכל כה"ג הויא ידיעה לחלק אע"פ שאינו זכור שעשה מלאכה ולא נודע לו שחטא ממש. אבל לענין מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף טז:</h2>
[שבת ס"ז ע"ב] כלל גדול אמרו בשבת. בגמרא מפרש אמאי קרי ליה כלל גדול. ואיכא מ"ד משום דלקמן במתניתין [ע"ה ע"ב] איכא כלל אחר כל הכשר להצניע ולא כלל [שם] אלא שני דברים. וטעמא אחרינא איכא בגמרא משום דגדול עונשה של שבת משל שביעית, ושל שביעית יותר משל מעשר דבשביעית נמי איכא כלל גדול. השוכח עיקר שבת. דסבור אין שבת מן התורה. אלא חטאת אחת. בגמרא [ס"ט ע"ב] יליף שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת. ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה"ג כתיב, דכולה חדא שגגה היא, וקרבן אשוגג קאתי. היודע עיקר שבת. שיש שבת מן התורה ונאסרו בו מלאכות. ועשה מלאכות הרבה וכו'. ע"י שגגת שבת, ששכח ששבת היום. מדקתני סיפא היודע שהוא שבת, מכלל דרישא בשאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתיים שחטא חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ושבת. ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחת היא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה [אלא] שלא נזכר במלאכות שעשה בו. ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי, והא איתידע ליה ביני וביני. הילכך כל שבת חדא שגגה היא. ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא, דכולה שבת חדא שגגה היא, דהא לא שגג אמלאכות, דיודע הוא שהמלאכות אסורות, אלא אשבת הוא דשגג.
היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות, ועשאן כ"פ בכמה שבתות. חייב על כל אב מלאכה. חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות. כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרינן הכי, דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אא"כ עסק וישב לפני חכמים וילמדוהו בהלכות שבת. ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר אכל שבת, דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכות, ושגגות טובא הוו לשבת אחת. וגמרא [ע' ע"א] יליף, פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת, ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות, דאיכא שגגות טובא. ופיטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות, דחדא שגגה היא. ואב מלאכה דנקט, לאו למעוטי תולדות, דה"ה לתולדות, ובלבד שיהיו התולדות דשני אבות. אלא למעוטי היכא דעביד שתי תולדות של אב אחד, או אב ותולדה דידיה, שאינו חייב אלא חטאת אחת, דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאת בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה לזה, כגון זרע וקצר. או בחילוק שבתות, כמו לענין שגגת שבת, דאע"פ שלא נודע לו שחטא, שאינו זכור שעשה בו מלאכה. כיון ששגגה ראשונה משום שבת הוה והרי נודע כדאמרן משום דימים שבינתיים הווין ידיעה לחלק. והכי איתא במסכת כריתות בפרק אמרו לו [ט"ז ע"א], שהרי נודע לו כל ענין חטאו עד שאילו היה יודע מתחילתו מה שהוא יודע עכשיו לא היה עושהו. וכל כה"ג הויא ידיעה לחלק אע"פ שאינו זכור שעשה מלאכה ולא נודע לו שחטא ממש. אבל לענין מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף יז.</h2>
[שבת ק"ה ע"א] רבי אליעזר. אתא לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן התם [ע"ג ע"א] שני חוטין. בתחלה. אם זה תחלתו של בגד. על האריג. אם מוסיף הוא על האריג, שיעורו באחד, דמצטרף עם השאר. בין בסוף. כתבו בתוספות, דלאו בסוף ממש קאמרי רבנן, דהא תניא לעיל [ק"ד ע"א] ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן, דלהשלים שאני. אלא האי בסוף, בכל הבגד קאמר חוץ מחוט האחרון. כמו על האריג דרבי אליעזר. בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בנירא, שקורין לי"ץ. בנירין ובקירוס. מפרש בגמרא בנירין, תרתי בבת נירא וחד בנירא. שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא שקורין פיש"א. וחד אנירא, ופעם שלישית מרכיבו על חוט הניר שקורין ליצא המורכב על הקנה. ובקירוס. מצוביתא. ביריעות גרדיים האורגים ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעות. בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש, אלא משרשו ומרכיב חוט אחד של ערב בשתי מלמטה ואחד מלמעלה, ומעמיד השתי בערב כתקנו. גמרא. בשפה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. יש שאורגין סביב השפה באורך הבגד כולו מין אחר של ערב. ורחב באורך הבגד כשיעור שלשה בתי נירין. והאורג בו שני חוטין חייב. למה זה דומה. כלומר להכי מחייבינן באריג קצר ולא אמרינן כמלא רוחב הסיט כפול. כדמשערינן במתניתין באורג באמצע הבגד, דדומה לאורג צלצול קטן, חגור קטן שאינו רחב יותר משלשה בתי נירין. על הגס. ארוג הרבה. על האימרא. תחלת הבגד, שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא. ובשפה. לאורך השתי [כולו] עושין אותו.
[שבת פ' ע"א] וחזר והוציא. בהעלם אחת. חסרה שיעורה. כשמתיבשת נחסר השיעור. ולכי גמרה הוצאה דבעינן לצרפה אין כאן שיעור שתי אותיות. ואמאי הא מנחא. וכיון שבהעלם אחת הוא מצטרפי לכי גמרה הוצאה. כמי שנקלטה. שקלטה כלב. דתנן לקמן [ק"ב ע"א] הזורק וקלטה כלב פטור, דלא הויא הנחה מכחו. והכא נמי כי גמרה לה הוצאה בטלה לה הנחה קמייתא, והויא כמאן דליתה. דרך עליה. נקט הכי לאשמועינן דכל שהעבירו לחצי גרוגרת אחרון תוך שלשה של חצי גרוגרת ראשון חייב, אע"פ שאינו תוך שלשה לקרקע. לרבנן. דפליגי לקמן בפרק הזורק [צ"ג ע"א], ולית להו קלוטה כמי שהונחה דמיא, אפילו עברה סמוך לקרקע לא מיחייב עד שתנוח על גבי משהו. משהו. מקום כל שהו, ולא בעינן מקום ארבעה, הואיל ותוך שלשה הוא, מ"מ הנחה בכל דהו בעינן. כאן במעביר. מעביר לא צריך הנחה, דהא מנחא בידו, וידו סמוכה לקרקע. לשתי רשויות. ושתיהן ר"ה, אלא שיש הפסק ביניהם. והוא שיש חיוב חיוב חטאת ביניהם. שמופסקת ברשות הרבים. אבל כרמלית. אבל אם כרמלית מפסיקן, כגון קרפיף יתר מבית סאתים, או בקעה ושני בתים פתוחים בהם, אחד לר"ה זה ואחד לר"ה זה, והוציא חצי גרוגרת מבית זה לר"ה זה וחצי גרוגרת מבית האחר לר"ה שהיא פתוחה לו חייב. דכיון דלא מפסיק להו רשות היחיד, כולה חדא רשותא היא.
<h2>דף יט:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] רבי אליעזר. אתא לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן התם [ע"ג ע"א] שני חוטין. בתחלה. אם זה תחלתו של בגד. על האריג. אם מוסיף הוא על האריג, שיעורו באחד, דמצטרף עם השאר. בין בסוף. כתבו בתוספות, דלאו בסוף ממש קאמרי רבנן, דהא תניא לעיל [ק"ד ע"א] ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן, דלהשלים שאני. אלא האי בסוף, בכל הבגד קאמר חוץ מחוט האחרון. כמו על האריג דרבי אליעזר. בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בנירא, שקורין לי"ץ. בנירין ובקירוס. מפרש בגמרא בנירין, תרתי בבת נירא וחד בנירא. שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא שקורין פיש"א. וחד אנירא, ופעם שלישית מרכיבו על חוט הניר שקורין ליצא המורכב על הקנה. ובקירוס. מצוביתא. ביריעות גרדיים האורגים ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעות. בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש, אלא משרשו ומרכיב חוט אחד של ערב בשתי מלמטה ואחד מלמעלה, ומעמיד השתי בערב כתקנו. גמרא. בשפה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. יש שאורגין סביב השפה באורך הבגד כולו מין אחר של ערב. ורחב באורך הבגד כשיעור שלשה בתי נירין. והאורג בו שני חוטין חייב. למה זה דומה. כלומר להכי מחייבינן באריג קצר ולא אמרינן כמלא רוחב הסיט כפול. כדמשערינן במתניתין באורג באמצע הבגד, דדומה לאורג צלצול קטן, חגור קטן שאינו רחב יותר משלשה בתי נירין. על הגס. ארוג הרבה. על האימרא. תחלת הבגד, שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא. ובשפה. לאורך השתי [כולו] עושין אותו.
[שבת קל"ז ע"א] מתניתין. רבי אליעזר מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת. ואע"ג דטועה בדבר מצוה, שהיה טרוד באותו של שבת, ומתוך כך טעה בזה, ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי למול אלא שאינו דוחה שבת. וסבירא ליה לרבי אליעזר טועה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב. ורבי יהושע פוטר. דס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור. משמע מהא דברישא שעדיין לא הגיע זמן המצוה שהיא לאחר השבת, ועם שטרוד במצוה מ"מ לא עשה מצוה, דברי הכל חייב. ובגמרא שקיל וטרי בהא.
<h2>דף כ.</h2>
[שבת ק"ה ע"א] דבעי זיוני. הא דתנן פטור, דבעי זיוני, שעדיין צריכי ראשי הזייני"ן לזיינן בתגין שלהן. שהזיי"ן צריכה ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה, כדאמרינן במנחות [כ"ט ע"ב]. וא"ת ואמאי חייב, ליהוי כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור [ע"ג ע"א]. י"ל דהכא כשרוצה לכתוב שתי אותיות, ולא שתי אותיות ידועות אלא כל אותן שיזדמנו לו. וכההיא דאמרינן לעיל [צ"ז ע"ב] כל מקום שתרצה תנוח. אלא שעכשיו היה מתכוין לכתוב האחת מהן ועלו בידו שתים. ובכה"ג נמי מיתוקמא מתניתין דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן פטור דמשמע הא נתכוין לכתוב שתי אותיות ועלו בידו שתים אחרות חייב. ואמאי [לא] הוי ליה כנתכוין לכבות את זה וכבה את זה דפטור כדאיתא בכריתות [כ' ע"א]. אלא דמתניתין בנתכוין לכתוב שתים שיעלו בידו, אלא שעכשיו היה כותב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן. ומ"מ בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזיינם. ומשום הכי אמרינן הא דבעו זיוני הא דלא בעו זיוני.
<h2>דף כ:</h2>
[שבת קכ"א ע"ב] לפי תומו. פירש רש"י ז"ל, לא שיהרגנו מתחלה להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב לפניו אינו צריך לישמט ממנו, אלא דורסו והולך, ואם מת בדריסתו ימות, הואיל ולאו נתכוין. ואפילו לרבי יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור. רוק דורסו לפי תומו. שאינו מתכוין למרח ולאשוויי גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מתכוין שרי במקום מאיסותא. הוה שדי רוקא. היה רוק מוטל לפניהם, ושבת היתה. וכתב הרנב"ר ז"ל דפירוש רש"י ז"ל לא דייק, דלישנא דדורסו לא משמע הכי. ועוד מדאמרינן בגמרא אמר להו "צרעה אני הורג". משמע אפילו בכוונה. ועוד אי הכי היכי אמר למאן דבעי למסחף מנא ארוקא "לא צריכיתו", אכתי צריכי למסחף עליה מנא עד שיזדמן מי שידרסנו לפי תומו. אלא הכי פירושה, דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין. ובהכי שרי, כדרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. מיהו להורגן להדיא אסור. דכיון שאין הזיקן מצוי כחמשה השנויין בברייתא, כל כמה דאפשר לשנויי בהריגתן משנינן. ונמצא פסקו של דברים, דכל המזיקין ברצין אחריו נהרגין בשבת להדיא. וחמשה השנויין בברייתא מתוך שהזיקן מצוי אע"פ שאין רצין אחריו נהרגין גם כן להדיא, אבל שאר המזיקין שאין רצין אין נהרגין להדיא אלא דורסן לפי תומו. ומהא משמע דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהאי הוא טעמייהו דאמוראי דשרו בנחש ועקרב לדרוס לפי תומו. וכן פסק רבינו חננאל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דאשכחן ליה לרבא דהוא בתרא לקמן בפרק נוטל [קמ"א ע"ב] דסבירא ליה כותיה גבי תנוק מת וכיס תלוי בו וכו'. וכן רבי אבא הכי סבירא ליה כדרבי שמעון, מדאמר בהחופר גומא [וכו'], ואפילו לרבי יהודה דאמר [ע"ג ע"א], משמע דעיקר מימריה כרבי שמעון אתיא. וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל פרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב], שהביא מילתיה דרבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וכו'. ועוד בפרק שמונה שרצים [ק"ד ע"א] אוקי הני דצידת נחש ומפיס מורסא כרבי שמעון. והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה לדבר מדאמר פרק מי שהחשיך [קנ"ז ע"א], בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון. ומשום האי כללא הוא מאי דאמרינן פרק המצניע [צ"ה ע"א], האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה. דכללא הוא לכל מילי דשבת. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק א' מהלכות שבת כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ע"כ.
